השילוב בין הרצון להתנדב לבין
הסיפור האישי שלי, נתן לי פתח ורצון להתמקד בו שוב תוך כדי המתנה בעמותת
"חיבוק" שמרגישה ארוכה מתמיד...
בגדול, תהליך הכתיבה והפרידה מאבא
שלי ז"ל, וזאת כמובן בראייה לאחור - גרמה לי להתאהב במבט ראשון בכתיבה,
בהתמסרות אליה ופתיחות מולה. אני באמת לא חושבת שניתן להגדיר את אותה
התחושה ולבטא אותה באמצעות המילים.
אתן/ם
בטח שואלות/ים/ את עצמכן/ם למה אני מתכוונת?
אבל באותה נשימה, מדובר על תהליך
שהיו בו המון קשיים, בכי, כעס, געגוע, שאלות שלא ניתן לקבל עליהן תשובה, כאב,
תסכול, תביעה בבית משפט ועוד.... הפכו את אותה אהבה לכתיבה לשנאה. אותה שנאה
נקודתית היא לא מגיעה ממקום רע, אלא ממקום של קושי.
ואז מגיע הרצון בבלוג לכתוב על
התהליך שלי, ומגיעה המצב שחוזר בשנית: המקום של לאסוף את השברים שוב, לנתק
את הרגש ולשתף את החוויה שלי ואולי באמצעותה להאיר אנשים אחרים שנמצאים אחרי אובדן
לנסות ולקחת אותו למקום אחר...
הקפיצה הראשונה שלי למים...
אני רוצה להציע לכל אחד ו/או
אחת מכם, להביא את האובדן של יקירכן/ם למקום טוב יותר, זו תחושה שממלאה את החסר.
מביאה לביטוי אישי ויצירה, פותחת דלתות נוספות שאילולא המצב לא הייתם מגיעים
אליהם.
כתיבה
שהייתה באוקטובר לשנת 2003, שנה לאחר מותו של אבי כשהייתי בת 16.
כתיבה לשנת אפריל 2004
כתיבה
אחרונה ימים ספורים לפני הדפסת הספר - מאי 2011
דקות ספורות לפני
פרסום הפוסט, אשמח לדעת איך הרגיש לכם לקרוא את המחשוף הזה שקראתי לו
"אני"
שלכם, חלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה